משנה: הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת הֵם מוּתָּרִין וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶן אֲסוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר לֹֽא תַחְמוֹד כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָֽקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם. אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁירָה אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִישַׂת יְדֵי אָדָם. וְכָל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִישַׂת יְדֵי אָדָם אָסוּר. אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה אֲנִי אֶהְיֶה אוֹבִין לְפָנֶיךָ. כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ וְגִבְעָה נִשָּאָה וְעֵץ רַעֲנָן דַּע שֶׁיֶּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אני אהיה אובין. אני אפרש לפניך דאחר שאין לנו לדרוש מתחת כל עץ רענן שום מיעוט יש לומר שלא נאמר אלא למסור להם סימנים מקום שרגילים האמורים לעבוד שם ע''ז כדי שיחפשום ישראל ויבערום ומעוטא דהרים וגבעות מיהא ממעטינן דמשמעות הכתוב כך הוא שלא צוה לנו לאבד ההרים אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר ואשריהם תשרפו באש:
מפני שיש בה תפיסת ידי אדם. שאדם הוא שנטעו. והתם פריך ר' יוסי הגלילי היינו ת''ק ומסיק דאילן שנטעו לפירות ולבסוף עבדו איכא בינייהו דר' יוסי סבר אסור דתפיסת ידי אדם מיקרי ות''ק סבר הואיל ובתחילת נטיעתו לא נתכוין לעבדו אין עבודה שעובד אותו אחר שהוא מחובר אוסרתו דהוי כמי שעובד להר והלכה כת''ק:
ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. כלומר הרי המקרא מלמדינו שהמחובר אינו נאסר דכתיב אלהיהם וגו' ומאחר שהוא כן מפני מה אשירה אסורה דכי היכי דרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ה''נ נדרוש תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ולמה אסרה תורה דכתיב ואשריהם תגדעון:
שנאמר לא תתמוד וגו'. דאף על גב דאינהו לאו ע''ז מיקרי ולא מיתסרי גזירת הכתוב הוא שההרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהן כח לאוסרן אבל ע''ז מיהא הויא לענין תלוש שעליהן דאסור כתלוש של שאר ע''ז שנאמר לא תחמוד עליהן על כל שהן נעבדין משמע:
ומה שעליהן אסורין. כגון אם צפום זהב וכסף:
מתני' הם מותרין. ההרים עצמן מותרין לזריעה ולחצוב מהן אבנים דמחובר לא מיתסרן כדדרש רבי יוסי הגלילי אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:
הלכה: שָׁאַל פְּרָקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְלוֹס כול'. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּשֶׁשָּׁאֲלוֹ בְהִילְכוֹת הַמֶּרְחָץ הָיָה לוֹ לְהָשִׁיב. וְאִם בְּשֶׁלֹא שָׁאֲלוֹ בְהִילְכוֹת הַמֶּרְחָץ 20a לֹא הָיָה לוֹ לְהָשִׁיב. דָּמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. שׁוֹאֲלִין הִילְכוֹת הַמֶּרְחָץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ. הִילְכוֹת בֵּית הַכִּסֵּא בְבֵית הַכִּסֵּא. כְּהָדָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָֽעְזָר עָאַל מִיסְחֵי עִם רִבִּי מֵאִיר. אָמַר לֵהּ. מָהוּ שֶׁנַּדִּיחַ. אָמַר לֵיהּ. אָסוּר. מָהוּ שֶׁנַּקְּנִיחַ. אָמַר לֵיהּ. אָסוּר. וְלֹא כֵן שְׁמוּאֵל שָׁאַל לְרַב. מָהוּ לַעֲנוֹת אָמֵן בְּמָקוֹם מְטוּנָּף. אָמַר לֵיהּ. אֲסִיר. וַאֲסִיר דְּאַמְרִית לָךְ אֲסִיר. אַשְׁכַּח תַּנֵּי. שׁוֹאֲלִין הִילְכוֹת הַמֶּרְחָץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ. הִילְכוֹת בֵּית הַכִּסֵּא בְבֵית הַכִּסֵּא. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבִיו דְּרִבִּי מַתַּנְיָה. מֵהִילְכוֹת הַמֶּרְחָץ שָׁאֲלוֹ אֶלָּא שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לַעֲנוֹת בַּמֶּרְחָץ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּימִי. מֵהִילְכוֹת הַמֶּרְחָץ שָׁאֲלוֹ אֶלָּא שֶׁהֶבֶל הַמֶּרְחָץ רַע לַשִּׁינַּיִם. חֲבֵרַייָא רִבִּי חָמָא בַּר יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. תְּשׁוּבַת הַפְלֵג הָשִׁיבוֹ. דִּלֹא כֵן הָיָה לוֹ לְהָשִׁיב מִבַּעַל פְּעוֹר שֶׁאֵין עֲבוֹדָתוֹ אֶלָּא בִפְעִירָה. מַאי כְדוֹן. אֶת שֶׁהוּא נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ אָסוּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ מוּתָּר׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מה עליהם. משמע שהוא שייך ומיוחד להם והוי תכשיט להם ואסור אף קרא דעמהם כל שהוא מיוחד להם ותכשיט להם הוא דאסור אבל דבר שאין תכשיט להם לא מיתםר כדתנן לקמן פ''ד מצא בראשו מעות וכו' מותרין:
גמ' כתוב אחד אומר וכו' אם עליהם למה עמהם. כלומר כיצד יתקיימו שני כתובים הללו דעמהם משמע כל שעמהם:
מאי כדון. השתא באמת קשיא לן על ר''ג מבעל פעור ומשני דלא היא דהא קאמר ליה את שנוהג בו וכו' ושאני פעור דזו היא עבודתו אבל הכא אין זו עבודתה ושפיר השיב לו כל שאינו נוהג בו משום אלוה מותר:
דלא כן. דאי אמרת דתשובה היא א''כ היה לו להמין להשיב לו מבעל פעור וכו' ואין לך בזיון גדול מזה ואעפ''כ ע''ז היא:
תשובת הפלג השיבו. הא דקאמר לו וזו עומדת על הביב וכו' אינו אלא כמפליגו בדברים היה שאין זו תשובה כדמסיק:
ר' שמואל. מוסיף בטעמא שלא רצה להאריך בדברים שהבל המרחץ רע לשיניים הוא:
אשכח תני. ומשנינן התם דתנאי היא דאשכח תני דשואלין וכו' ור''מ כהאי תנא סבירא ליה שמעינן מיהת דאי לאו מהלכות המרחץ לכ''ע אין משיבין והדרינן לקושיין:
גמ' מה אנן קיימין. להשאלה ששאל לו המין:
אם בששאלו בהלכות המרחץ. כלומר אם כהלכות המרחץ דיינין להשאלה היה לו להשיב במרחץ שהרי שואלין הלכות המרחץ במרחץ כדר' יהושע בן לוי לקמיה:
ואם בשלא שאלו. ואי דחשבינן להשאלה שלא מהלכות המרחץ ולפיכך לא השיבו תשובת השאלה:
דהא אמר ר' יעקב וכו' שואלין הלכות מרחץ במרחץ וכו'. ומשיבין לו:
כהדא. השתא מייתי ראיה אהא דפריך לאידך גיסא דאם לאו כהלכות מרחץ חשבינן לשאלת המין לא היה לו להשיב כלל:
כהדא. עיקרא דהאי מילתא בפ' כירה גרסינן לה דמייתי ראיה להא דריב''ל דשואלין בהלכות המרחץ מהדא דרשב''א נכנס לרחוץ עם ר''מ בשבת ובחמי טבריא שהתירו להן כדאמר התם ושאלו מהו שנדיח הקרקע וא''ל אסור משום אשוויי גומות מהו לקנח וא''ל אסור משום סחיטה:
ולא כן. מסקנת הסוגיא דהתם הוא דפריך עלה וכי היאך השיב לו במרחץ ולא כן שמואל שאיל לרב וכו' וא''ל אסור ואסור דאמרית לך נמי אסור הוא גופיה להשיב כן במקום המטונף מיהו אנא אמרי לך לאפרושי מאיסורא וקשיא להא דהשיב ר' מאיר במרחץ ואע''ג דהתם נמי לאפרושי מאיסורא הוה מ''מ היה לו להשיב כן בשאלה הראשונה אסור ואסור דאמרת לך אסור ושוב לא היה שואלו שאלה שניה:
מהלכות המרחץ שאלו. לעולם דחשבינן להשאלה מהלכות המרחץ ולפיכך השיב לו ר''ג על דבריו ובאמת היה לו להשיב התשובה בעצמה שהשיב לו כשיצא אלא שלא היה רוצה להאריך לפי שאין דרך לענות כל כך במרחץ:
לא היה לו להשיב. כלל דאפי' הא דאמר לו אין משיבין במרחץ אסור להשיב כדרב לקמן:
הלכה: הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים כול'. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יָסָא רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר לֹֽא תַחְמוֹד כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָֽקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם׃ אִם עֲלֵיהֶם לָמָּה עִמָּהֶם. וְאִם עִמָּהֶם לָמָּה עֲלֵיהֶם. מָה עֲלֵיהֶם דָּבָר שֶׁהוּא מְיוּחָד לָהֶם תַּכְשִׁיט לָהֶם. אַף עִמָּהֶם דָּבָר שֶׁהוּא מְיוּחָד לָהֶם תַּכְשִׁיט לָהֶם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מה עליהם. משמע שהוא שייך ומיוחד להם והוי תכשיט להם ואסור אף קרא דעמהם כל שהוא מיוחד להם ותכשיט להם הוא דאסור אבל דבר שאין תכשיט להם לא מיתםר כדתנן לקמן פ''ד מצא בראשו מעות וכו' מותרין:
גמ' כתוב אחד אומר וכו' אם עליהם למה עמהם. כלומר כיצד יתקיימו שני כתובים הללו דעמהם משמע כל שעמהם:
מאי כדון. השתא באמת קשיא לן על ר''ג מבעל פעור ומשני דלא היא דהא קאמר ליה את שנוהג בו וכו' ושאני פעור דזו היא עבודתו אבל הכא אין זו עבודתה ושפיר השיב לו כל שאינו נוהג בו משום אלוה מותר:
דלא כן. דאי אמרת דתשובה היא א''כ היה לו להמין להשיב לו מבעל פעור וכו' ואין לך בזיון גדול מזה ואעפ''כ ע''ז היא:
תשובת הפלג השיבו. הא דקאמר לו וזו עומדת על הביב וכו' אינו אלא כמפליגו בדברים היה שאין זו תשובה כדמסיק:
ר' שמואל. מוסיף בטעמא שלא רצה להאריך בדברים שהבל המרחץ רע לשיניים הוא:
אשכח תני. ומשנינן התם דתנאי היא דאשכח תני דשואלין וכו' ור''מ כהאי תנא סבירא ליה שמעינן מיהת דאי לאו מהלכות המרחץ לכ''ע אין משיבין והדרינן לקושיין:
גמ' מה אנן קיימין. להשאלה ששאל לו המין:
אם בששאלו בהלכות המרחץ. כלומר אם כהלכות המרחץ דיינין להשאלה היה לו להשיב במרחץ שהרי שואלין הלכות המרחץ במרחץ כדר' יהושע בן לוי לקמיה:
ואם בשלא שאלו. ואי דחשבינן להשאלה שלא מהלכות המרחץ ולפיכך לא השיבו תשובת השאלה:
דהא אמר ר' יעקב וכו' שואלין הלכות מרחץ במרחץ וכו'. ומשיבין לו:
כהדא. השתא מייתי ראיה אהא דפריך לאידך גיסא דאם לאו כהלכות מרחץ חשבינן לשאלת המין לא היה לו להשיב כלל:
כהדא. עיקרא דהאי מילתא בפ' כירה גרסינן לה דמייתי ראיה להא דריב''ל דשואלין בהלכות המרחץ מהדא דרשב''א נכנס לרחוץ עם ר''מ בשבת ובחמי טבריא שהתירו להן כדאמר התם ושאלו מהו שנדיח הקרקע וא''ל אסור משום אשוויי גומות מהו לקנח וא''ל אסור משום סחיטה:
ולא כן. מסקנת הסוגיא דהתם הוא דפריך עלה וכי היאך השיב לו במרחץ ולא כן שמואל שאיל לרב וכו' וא''ל אסור ואסור דאמרית לך נמי אסור הוא גופיה להשיב כן במקום המטונף מיהו אנא אמרי לך לאפרושי מאיסורא וקשיא להא דהשיב ר' מאיר במרחץ ואע''ג דהתם נמי לאפרושי מאיסורא הוה מ''מ היה לו להשיב כן בשאלה הראשונה אסור ואסור דאמרת לך אסור ושוב לא היה שואלו שאלה שניה:
מהלכות המרחץ שאלו. לעולם דחשבינן להשאלה מהלכות המרחץ ולפיכך השיב לו ר''ג על דבריו ובאמת היה לו להשיב התשובה בעצמה שהשיב לו כשיצא אלא שלא היה רוצה להאריך לפי שאין דרך לענות כל כך במרחץ:
לא היה לו להשיב. כלל דאפי' הא דאמר לו אין משיבין במרחץ אסור להשיב כדרב לקמן:
הַנֶּעֱבָד. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁלַּחֲבֵירוֹ אָסוּר. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שֶׁלּוֹ אָסוּר וְשֶׁלַּחֲבֵירוֹ מוּתָּר. מָן דָּמַר. בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל חֲבֵירוֹ אָסוּר. רִבִּי יְהוּדָה. וּמָן דָּמַר. שֶׁלּוֹ אָסוּר וְשֶׁלַּחֲבֵירוֹ מוּתָּר. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. כְּמַה דְתֵימַר תַּמָּן. דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסַר לְהֶדְיוֹט נֶאֱסַר לַגְּבוֹהַּ. וְדִכְווָתָהּ. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסַר לְהֶדְיוֹט (אֵינוֹ) נֶאֱסַר לַגְּבוֹהַּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אע''פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. וכן הוא בכלאים. ולפי' גי' הספר יש לפרשו בלשון תמיה:
כמה דאת אמר תמן. בתמורה דקי''ל דנעבד אסור לגבוה ואף על גב שאין דבר רוח חיים הנעבד נאסר להדיוט מכל מקום לגבוה אסור הוא כדיליף בפ''ו שם מקרא ודכוותה נמי אמרינן בדבר שאינו שלך אף על פי שאין יכול לאסור להדיוט כמו דסברי הני תנאי בכלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ''מ בנעבד מודו דאסרו לגבוה:
הנעבד אית תניי תני וכו'. גרסינן להא בפ''ז דכלאים על המתני' המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו ה''ז קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור''ש אומרין אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ות''ק ר''מ ור' יהודה היא כדקאמר התם ומפרש השתא דפלוגתייהו דהני תנאי בנעבד אם הוא אוסר את של אחרים כגון שהשתחווה לבהמת חבירו או לא דהוון בעיי מימר מעיקרא דפליגי בפלוגתא דמתני' דכלאים דמ''ד אוסר בשל חבירו ר''מ ור' יהודה היא וה''ג התם. ומ''ד בשל חבירו מותר ר' יוסי ור''ש היא. וקאמר ר' יוסי בשם ר' אילא דלא היא אלא בדין דנעבד לא פליגי הני תנאי דמתני' דכלאים ואיכא למימר דדברי הכל ס''ל כהאי תנא דאוסר בשל חבירו כדמפרש ואזיל לטעמא:
רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. 20b כָּל שֶׁהִכְנִיסוֹ לִפְנִים מִקַּנְקֶלִּין אֲסָרוֹ. כְּגוֹן כִּיסִּים שֶׁלְּמָעוֹת. אָמַר רִבִּי יָסָא. סֵימָן הֲוָה לָנוּ וְהָדָר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה פְלִיגָא עַל דְּרִבִּי יַנַּאי. וְלֵית הִיא אֶלָּא מְסַייָעָה לָהּ. מָה עֲלֵיהֶן דָּבָר שֶׁהוּא מְיוּחָד לָהֶן תַּכְשִׁיט לָהֶן. אַף עִמָּהֶן דָּבָר שֶׁהוּא מְיוּחָד לָהֶן תַּכְשִׁיט לָהֶן. יָֽצְאוּ כִיסִּים שֶׁלְּמָעוֹת. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. וַאֲפִילוּ מַיִם וּמֶלַח. מֶלַח לָשׁוּף וּמַיִם לַדִּיחַ. וְאָהֵין אֲפִילוּ. אֶלָּא כְגוֹן מַיִם וּמֶלַח.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ואהין אפילו. מסקנא דמילתא היא דהאי אפי' דקאמר לא בא לרבות אלא דברים שהן כגון מים ומלח והן נכנסין לצורך תקרובת כמו מים ומלח:
מלח לשוף. טעמא דהוי תקרובת היא דמפרש שמכניסין שם מלח לשוף הקרקע לפניו ומים להדיח הקרקע:
מה עליהן וכו'. כלומר הכי הוה אמרי מעיקרא דסימן היה להן דפליגי דהוו אמרי לדברי ר' הושעיה יצאו כיסים של מעות ולא הוו מחלקי בין הכניסו לפנים או לא אבל הא ליתא דאדרבה ר' ינאי מסייע ליה לר' הושעיה דהא כל שהכניסו לפנים קאמר ומפרש בכיסים של מעות אלמא דס''ל דכיסים של מעות לאו דבר נוי הוי ובחוץ מן הקלקלין מודה הוא לר' הושעיה ובהכניסו לפנים טעמא דאסור משום דהתם אפי' מים ומלח אסור כדאמר ר' בא וכו' דהוי תקרובת ע''ז ובהא ר' הושעיה נמי מודה לר' ינאי:
ולית היא אלא מסייע לה. ולא היא דלא פליגי אלא סיועי מסייע ליה כדלקמן:
סימן הוה לן. היה מסור סימן בידינו בהלכה זו דהדא דרבי הושעיה דלעיל פליגא על דרבי ינאי דאוסר אפי' בכיסים של מעות כל שהכניסו לפנים ואף על גב דלא הוי תכשיט להם:
כל שהכניסו לפנים מקנקלין. הוא לפנים מן המחיצה הפרוסה לפני ע''א אסרו ואפי' דבר שאינו של נוי כגון כיסים של מעות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source